ישראליאנה, סוויטה

הקלטה מקונצרט באולם ימק"א בירושלים (שנה לא ידועה):
שמעון מישורי, כינור
היינץ פרוידנטל, מנצח
תזמורת קול ישראל (רשות השידור)

פתיחה – הצאן – ריקוד חג – חמסין – ריקוד מזרחי עתיק – ריקוד דרוזי

הערה: ישראליאנה נכתבה להרכבים הבאים:

• תזמורת סימפונית
• כינור ותזמורת
• לכינור ופסנתר
• פסנתר סולו

מו"ל: העמותה למורשת מרק לברי

תקציר:
לברי כתב על יצירתו:

”קראתי לסוויטה שלי ”ישראליאנה“ כי כל חלק ממנה קשור באיזה אופן שהוא עם הארץ. זהו מין אלבום בלתי פרטנציוזי [יומרני] של רשמים ותמונות של הארץ. הסוויטה מחולקת כדלהלן:

• Andante Maestoso – פתיחה: מהווה קורל בקצב עממי, כעין הורה איטית.
• Allegretto – הצאן: אלגרטו, כעין תמונה של הצאן על הרי הגליל וריקוד רועים.
• Allegretto – ריקוד חג: אלגרטו בשש שמיניות.
• Andante – חמסין: אנדנטה מונוטוני.
• Andante – ריקוד מזרחי עתיק: עיבוד שיר עתיק ששמעתי מפי ברכה צפירה.
• Allegro – ריקוד דרוזי: דבקה כפי שראיתיה בביצוע של דרוזים צעירים, גברית ומלחמתית. הריקוד תמיד הלהיב אותי ובעיבודו מצאתי פורקן לרגשותי.

לצורכי מחקר:
לקראת ביצוע הבכורה של יצירתו בשנת 1955, לברי כתב:

הנני חושב את עצמי לקומפוזיטור ישראלי ונדמה לי כי אני גם נחשב לכזה. לכן כנראה שואלים אותי, הקיימת בכלל מוסיקה ישראלית?

שאלתי פעם מבקר ידוע בניו יורק שהגדיר את יצירתי ”עמק“ כיצירה ישראלית: ”מנין לך שזוהי מוסיקה ישראלית?“ ענה הלה: ”המוסיקה הזאת היא לא גרמנית, לא רוסית, לא ספרדית ולא יפנית והיות ואתה ישראלי אני משער שזוהי מוסיקה ישראלית“.

זוהי כמובן הלצה, אך כמו בכל הלצה, יש גם בה גרעין של אמת. אפשר לומר שמוסיקה ישראלית היא מוסיקה הנכתבת ע“י מלחינים רק בישיבתם בישראל.

כאשר אני מנסה לנתח את יצירותיהם של חברי וגם את יצירותי, אני מגיע למסקנה, כי מעטים מאתנו יכלו להמנע מן ההשפעה של הווי ארצנו, מהנוף שלה, מהפולקלור של העדות השונות היושבות בה ובעיקר מהשפעת השפה – שפת התנ“ך והשירה העברית המודרנית כאחד. ולמרות שכל אחד הולך בדרכיו ויוצר מוסיקה בהתאם להשקפותיו ולפי כשרונותיו, ישנה כבר נימה משותפת
ביצירותיהם של הקומפוזיטורים הישראלים – משהו שלא יכול היה להיות אצלם אילולא ישבו בארץ – משהו שאנו קוראים לו ”מוסיקה ישראלית“.

אני כשלעצמי אף פעם לא השתדלתי בכוונה תחילה לכתוב סגנון ישראלי, לא רציתי לכפות על עצמי שום השקפות אחרות לאחר בואי ארצה. אולם, ברגע שהשפעת הארץ חדרה בי, כשהרגשתי את עצמי לחלק ממנה וכאשר רכשתי את השפה, באופן טבעי ביותר התחלתי לכתוב באותו סגנון שבו אני ממשיך לכתוב עד היום.

כתבתי הרבה יצירות ונדמה לי שרובן קשורות באיזו צורה שהיא עם הארץ, עם חוויותיה, מאורעותיה, בעיותיה ועם ההווי המיוחד שלה. כתבתי הרבה יצירות למטרות מסוימות ואפילו לפי הזמנות, למחזות, חגיגות ושידורי רדיו. בכלל לא יצרתי מוסיקה ”אבסטרקטית“, אפילו כשכתבתי סימפוניה או רביעייה ולא הבלטתי את תוכנה, השראתה ינקה מחוויה מסוימת או ממאורע שקרה.

אני כותב בשביל הקהל וברצוני להיות מובן ע“י הקהל. אני רוצה שיצירתי תעורר אצל המאזינים את אותן הרגשות, הרעיונות והרשמים שנתנו לי את ההשראה לכתיבת היצירה. לכן אני על פי רוב בוחר בשפה מוסיקלית פשוטה ומובנת. אינני משתדל באופן מיוחד לתת חומר לניתוחים ע“י מוסיקולוגים או מנתחים.

אני מתענין בכל החידושים ובכל החיפושים אחרי דרכי ביטוי וטכניקה חדשים, ובמידה וזה מתאים למטרותי אני משתמש בטכניקה החדישה ביותר, אך אינני מכיר במוסיקה חסרת מלודיה, אם כי מלודיה יכולה להיות מודרנית ביותר.

בכדי ליצור ”רעש מאורגן“ חבל לדעתי על האמנים, על הכלים ועל הקהל. אפשר להשיג את זה ע“י מכשירים טכניים, ואין שום יסוד לקרוא לזה מוסיקה. דומני שבכל התקופות היו נסיונות מסוג זה אך אינני מאמין שמוסיקה לא מלודית תכבוש אי פעם את האנושות.

קראתי לסויטה שלי ”ישראליאנה“ כי כל חלק ממנה קשור באיזה אופן שהוא עם הארץ. זהו מין אלבום בלתי פרטנציוזי של רשמים ותמונות של הארץ. הסויטה מחולקת כדלקמן:

חלק ראשון: פתיחה – מהווה קורל בקצב עממי, כעין הורה איטית.

חלק שני: הצאן – אלגרטו, כעין תמונה של הצאן על הרי הגליל וריקוד רועים.

חלק שלישי: ריקוד חג – אלגרטו בשש שמיניות.

חלק רביעי: חמסין – אנדנטה מונוטוני.

חלק חמישי: שיר מזרחי עתיק – עיבוד שיר עתיק ששמעתי מפי ברכה צפירה.

חלק שישי: ריקוד דרוזי – דבקה כפי שראיתיה בביצוע של דרוזים צעירים, גברית ומלחמתית. הריקוד תמיד הלהיב אותי ובעיבודו מצאתי פורקן לרגשותי.