הבריון
כשלמד אדריכלות באולדנבורג, גרמניה, השתייך לברי לאחוות סטודנטים יהודים, בעיקר כי היה חזק ואתלטי ושימש כ”לוחם הראשי” בקרבות רחוב עם אחוות סטודנטים יריבות.
תחת השפעה
כשעברו ליד ביתו של דיקן הסטודנטים, שהיה בשיפוצים, החליטו לברי וחבריו, שהיו קצת שיכורים, להביא לידי ביטוי את טכניקות הבניין שלמדו זה עתה במכללה הטכנית באולדנבורג: הם אטמו את כל הדלתות והחלונות בבניין וזאת ממש לפי כללי הבנייה . כולם גורשו מבית הספר, אבל הותר להם לחזור לאחר שהתנצלו.
ההמנון הלבנוני
ב-27 באפריל 1937, התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית) הופיעה בקונצרט באולם רוקסי סינמה בבירות, לבנון, שהייתה אז תחת שלטון המנדט הצרפתי. כשנתבקש לספק פרטיטורה של ההמנון, הנציג הלבנוני אמר שאין המנון והציע להזמין את כתיבתו עבור האירוע. כך פנו אל לברי, המלחין הזריז, לכתוב המנון. כנושא, לברי ביקש מהנציג הלבנוני לשיר מנגינה אופיינית והלה שר מנגינה מאת המלחין הלבנוני ודיע צברא (وديع صبرا). לברי עיבד ותיזמר את ההמנון בסגנון ה”מרסייז” הצרפתי. כמקובל, פתחה התזמורת את הקונצרט בשלושה המנונים: הצרפתי, הישראלי וההמנון הלבנוני החדש. הקהל יצא מגדרו ודרש שינגנו את המנונו החדש בשנית. לאחר שנוגנה יצירת הפתיחה "מערת פינגל” מאת מנדלסון, התעקש הקהל שינוגן ההמנון בשלישית. הדבר התרחש בסופה של כל יצירה בתכנית. עם שובו ארצה המנצח, סר קרופורד מקנייר, כעס מאוד על לברי ש”הרס” לו את הקונצרט…
אות רדיו
השיר “כיתתנו בלילה צועדת” אותו כתב לברי ב-1948 הפך ל”ג’ינגל” של גלי צה”ל במשך למעלה מ-25 שנה.
תפקידים חדשים
לברי שכח בביתו את העיבודים אותם הכין לצורך הקלטה באולם ימק“א בירושלים. עלתה ההצעה לשלוח מונית לביתו כדי להביא את התווים. אולם, כדי לחסוך זמן, העדיף לברי לכתוב תפקידים חדשים במקומם.
שירותי מכבסה
כשהיה ב”הגנה”, אחת ממטלותיו של לברי הייתה לדאוג לשידורי הרדיו המחתרתיים. הוא עבד מתוך טנדר שהוסווה כרכב שירותי מכבסה, ושידר מאחורי ערימה של בגדים מלוכלכים.
פסנתרן הג׳אז
יום אחד חלה הפסנתרן של להקת ג’אז אמריקנית, שהייתה בסיור בלייפציג, והייתה זקוקה למחליף. פרופסור טייכמילר הציע מייד את מרק לברי. אולם, בשנת 1924 לא היה נהוג שאדם לבן ינגן עם להקת נגנים שחורים. הם מרחו משחה חומה על פניו וידיו ובתוספת תלתליו השחורים, הושלמה התחפושת. הקונצרט היה הצלחה אדירה, והציעו ללברי את המשרה באופן קבוע. לברי, שההצעה החמיאה לו, סירב בנימוס. הסתבר שהצבע השחור לא ירד ברחצה ולברי נאלץ להסתגר בביתו במשך שבוע שלם.
להרוג את המלחין (Attacca)
להרוג את המלחין (Attacca)
כשהיה חולה, ניצל לברי את ההזדמנות לצייר. לעיתים, חוש ההומור שלו (ואולי החום הגבוה), הביא אותו לצייר קריקטורות. כך גם בציור של הנגן המתוסכל שצריך לנגן יצירה בלתי נסבלת שהמלחין חיבר. בציור זה לברי השתמש בעט בה הוא כתב את יצירותיו.
במבי – הכלב המוסיקלי
פוגה – במבי’לה שלי
לברי רתח מכעס בעת הקלטה עם המקהלה שלו. מישהוא זייף. הוא העמיד כל זמר לשיר בנפרד אך הזייפן לא נמצא. כשהמקהלה חזרה לשיר, הזיופים חזרו. בשלב מסויים הוא גילה שהזייפן אינו אלא כלבו, במבי, שליווה אותו להקלטה. בשובו הביתה, קרא למשפחה אל הפסנתר, הושיב את במבי על כסא והצמד הופיע… מאותו יום, כאשר באו אורחים לבית משפחת לברי, מרק הזמין את במבי להופיע בפני הציבור הנלהב. לאות הוקרה לכלבו האהוב חיבר לברי “פוגה – במבי’לה שלי”.
אהבה – בסגנון מרק לברי
מרק והלנה לברי, ריגה 1934
בשנת 1934 מרק לברי והלנה מזא”ה נרשמו בעיריית ריגה, כנדרש עפ”י החוק, לקבלת רשיון נישואין. תוקף הרשיון היה מוגבל. לברי ששהה באותה העת בפינלנד לעיסוקיו במוזיקה בתעשיית הסרטים, החליט שעליו להגיע לריגה כל עוד הרשיון בתוקף.
אולם מזג האוויר החורפי בצפון אירופה לא שיתף פעולה וכל הטיסות הסדירות בוטלו.
לברי המאוהב מצא טייס פרטי שנאות להטיסו למרות התנאים הקשים והשניים יצאו לדרך. המטוס הקל לא עמד בסופה, הכנף נשברה והמטוס צלל לים. למזלם, אוניה שהיתה במקום אספה את שני הניצולים ולברי הצליח להגיע לטקס הנישואין עם בחירת לבו יום לפני פקיעת הרשיון.
עם צלעות שבורות, עליהן לא סיפר דבר לאיש, ובליווי כלבו הנאמן, שרי, שהיה העד הראשי בחתונה מרק והלנה נשבעו אמונים זה לזו.
לברי היה מאוהב באשתו ללא גבול. בערב האחרון לחייו (הוא נפטר בשנתו), בעת שניפרד מאורחים, מרק לברי הצהיר בפניהם שהלנה היא האשה הנפלאה והיפה עלי אדמות…
בשנת 1940 לברי הקדיש את האורטוריה “שיר השירים” לאשתו.
העליה לירושלים
בשנת 1950 הוקמה תחנת הרדיו "קול ציון לגולה" שמטרתה הייתה לשדר ליהדות בתפוצות. לבקשת בן גוריון, לברי הצטרף לצוות ההקמה ועמד בראש המדור למוסיקה. הוא עבר להתגורר בירושלים שם שכר חדר, בו היה פסנתר כנף, בפנסיון ברח' אוסישקין. הוא סיפר שכשהוא ניגן, בעלת הפנסיון, שהייתה חובבת מוסיקה, נהגה לפנק אותו בעוגות שאפתה.
בכל סוף שבוע, לברי נסע חזרה למשפחתו שבתל אביב. הדרך הייתה ארוכה וקשה, הכביש היה צר ומפותל והנסיעה ארכה מספר שעות.
רק בשנת 1952, עברה המשפחה לירושלים לרחוב שמואל הנגיד 16.
משכורת יצירתית
כשלברי עלה לארץ, הוא הועסק כמלחין הבית של תיאטרון האהל. הוא כתב מוסיקה להצגות רבות. תיאטרון האהל, כמו כל מוסדות התרבות דאז, היה עני ולא שילם משכורות. במקום זה התיאטרון הציע ללברי ולשחקנים ארוחה. לברי הסכים בתנאי שיוכל להביא את אשתו, הלנה, לחלוק את הארוחה שלו.
המכתב המוסיקלי
במקום לשלוח מכתב רגיל, המשפחה כולה התאחדה למיזם כדי לשלוח ד״ש מוקלט על טייפ סלילים לאפרת, בתם של הלנה ומרק, שגרה בסן פרנציסקו. הם עשו זאת בקולם ובסגנון הטיפוסי של הוי הבית. הם לקחו את סוויטה אספרסו של לברי, הקליטו הקדמה לכל אחד מהפרקים וערכו את הפרויקט כתשדיר רדיו.
לכל אחד היה תפקיד: אמא הלנה – שדרנית ושירה, אבא מרק – פסנתר ושירה, דני – קריין, אקורדיון, שירה וכלי נקישה, ורדה – קריינית, שירה וכלי נקישה, הכלב במבי – אות ה"רדיו".
בעוד שחלקים בהקלטה עשויים להיראות לא תקינים מבחינה פוליטית, חשוב להבין אותה בהקשר של הזמנים בהם היא הוקלטה. בחרנו לשמור על ההקלטה בשלמותה שכן היא משמשת כמסמך היסטורי.
