בשנת 1940, הסופר מכס ברוד והמלחין מרק לברי חברו יחדיו לכתיבת האורטוריה “שיר השירים“. ב-1942 כתב ברוד מאמר על עיבוד הטקסט ותפישתו. התמונות הן של המסמך המקורי אותו שלח ללברי.
כשקוראים את “שיר השירים”, רואים שיש בנוסח המקובל קטעים שאין להבינם. משוררים רבים בעלי שם ניסו לעבד מחדש את שיר השירים. דרכי היתה אחרת. לא התכוונתי להוסיף או למחוק משפט כל שהוא מהיצירה. אהבתי ליצירה היתה תמיד כה גדולה, שלא העזתי לעשות שנויים במהות היצירה. רק אחת עשיתי: שיניתי את מקום המשפטים באופן רדיקלי.
להפתעה בשבילי היה, שבדרך זאת מופיעה דרמה מושלמת לפני. [העלילה] ברורה, ואין בה קפיצות. ושוב אני מדגיש: מבלי להוסיף או למחוק מלים. אני רואה ארבע תמונות:
התחלת היצירה לפי תפישתי היא בפרק ב’, פסוק 8. זהו דו-שיח בין רועה ואהובתו שולמית. שניהם מאושרים. תאור האביב בארצנו.
התמונה השניה היא ההפרעה. מופיע המלך “מי זאת עולה מן המדבר ושולמית נאה בעיני המלך”. הוא מבקשה לרקוד לפניו. אנשי המלך חוטפים את שולמית בכוח הזרוע ומביאים אותה לירושלים לארמון המלך.
מקום התמונה השלישית בארמון הנשים של המלך שלמה. לבין התמונה הזו והשלישית הכניס הקומפוזיטור לברי פתיחה יפה המתארת את ברק היכל המלך. אם-כי מגמת הספר היא נגד המלך, בכל זאת מקסים חצר המלך את העם בשלל צבעיו.
היה זה משגה, כאשר תיאטרון בפרג, התיאטרון הקומוניסטי של בוריאן, הציג את שיר השירים לפי העיבוד שלי כמחזה מהפכני. בהצגה זאת היה שלמה דיקטטור שהופיע בפרק. המחזה בוצע בצורה זו בלי הסכמתי. חושב אני, כי לברי תפש את אופי העיבוד שלי בצורה נכונה. הוא מציג לפני עינינו שני עולמות: חיי הכפר וחיי חצר המלכות. את שני העולמות הוא מבטא בצבעיהם האמתיים תוך ניגודם. אהבת הכפר הפשוטה, צלילה נשמע בתוך מנגינות עדינות, הקרובות לשירי תימן, שירי-עם ומנגינות תנ”ך. פאר חצר המלך מופיע בצלילי תזמורת מלאה ומקהלה אדירה. נשי שלמה מתאספות ומברכות את שולמית. הן מנסות להסביר לשולמית, מה רב האושר שבא לה בהתקבלה לארמון המלך. הן מדברות בסגנון עבדות. אך
שולמית אינה שומעת ואינה רואה את כל היופי הסובב אותה. געגועיה ולבה נתונים לרועה הדל אשר בכפר “אני לדודי ודודי לי”. בחשכת הלילה בורחת שולמית. שומרי החומות תופסים אותה ומכים אותה. המלים הללו מבליטות באופן ברור לגמרי, כי יש פה בריחה מחצר המלך לסביבת המולדת, לסביבה פשוטה, לחדר האם.
השערתי היא שמגמת שיר השירים היתה בראשיתה נגד המלך. בצורה זאת היה זה בלתי אפשרי, כמובן, להכניס את היצירה למערכת כתבי הקודש. אך חכמינו אהבו את השיר הזה עד כדי כך, שלא רצו לוותר עליו. אני יכול לתאר לי, שאחד מהם, גאון אמיתי, הציע לשבור את השיר לחלקים להפוך את מקומות הפסוקים — בכדי לטשטש את המגמה האויבת למלך.
המסורת ראתה במקום שלוש דמויות שבעלילה, תמיד רק שתיים. או שמלות האהבה המכוונות לרועה ייחסו אותן למלך או שראו רק את האהבה בין הרֹועֶה לבין הרוֹעָהּ.
בזה שחדשתי את מספר שלושת הנפשות המשתתפות העלילה: הרועה, שולמית והמלך, חדשתי גם את הניגוד שבין הרועה ובין המלך — בין הכפר ובין חצר המלכות, בין אהבה נאמנה ובין אהבת פילגשים. בודאי זה ניגוד דרמטי, שנותן מקום לעלילה מותחת.
על המוסיקה:
הפתיחה מסודרת לשלושה כלים והם: כנור, נבל וקלרינטה. כל זה הוא קדנצה. מתבלטת התמה הראשונה על המלים “שיר השירים אשר לשלמה”. התמה מופיעה קודם רק בכלים ואחר כך עוברת למקהלה. הפתיחה היא כאילו כותרת לאורטוריה.
הדרמה מתחילה בארייטה של שולמית ויש לה אופי אידילי “קול דודי הנה זה בא”. הליווי פשוט: רק מעט כלים, והמנגינה מתקדמת בקונטרפונקט עם החליל.
מספר שנים: דואטו בין שולמית והרועה, מתחיל גם הוא בשלושת הכלים. הרציטטיב של הטנור עובר לדואטו אמיתי, התמה העיקרית כתובה על המלים שחוזרות לפעמים “הנך יפה יפה דודי”. כלים אחרים מצטרפים לאט לאט ובסוף מנגנת תזמורת גדולה. לכל התמות של החלק הראשון מיוחד האופי של עממיות ותמימות.
החלק השני מתחיל ברציטטיב של קול הקורא את המלים “כרם היה לשלמה” וכו’. אחרי אידיליה קצרה של הרועה ושולמית נכנסת המקהלה הגדולה בצורה של מרש “מי זאת עולה מן המדבר” — ובתוכה קנטילנה על המלים “הנה מטתו של שלמה”. אחר כך אנו שומעים את הרקוד של שולמית. יצירה מקורית, כי יש לה יסודות של מזרח והצורה של פוגה. המקהלה “שובי שובי” אולי תזכה להיות פופולרית בקרוב, באזני כבר שמעתי, כי הילדים בתל-אביב שרו את המנגינה היפה הזאת.
בניגוד לזה, האריות של שלמה הן בליווי כל מנגנון הצבעים והצלילים של תזמורת גדולה. לשולמית יש עוד שתי אריות “צרור המור” ו”שחורה אני“.
פתיחה של החלק השלישי מתארת את חיי החצר והארמון בירושלים, את גדולתו של שלמה המלך.
נשי הארמון יש להן מקהלה עליזה “צאינה וראינה” ואחר כך “מה דודך מדוד”, שיש גם להן, כמו למקהלה “שובי שובי” אופי מיוחד של מוסיקת המזרח.
הקומפוזיטור נתן לסיפור של שולמית על בריחתה מן חצר המלכות צורה של בלדה. באופן אוריגינלי מתחילה היא בגונג וקלרינטה. המלים: “על משכמי בלילות”. [העלילה] הדרמתית שביצירה זו עוברת לסיום גדול, שבו משתתפים כל הסוליסטים והמקהלה. זהו ההמנון לאהבה שכוחה לאין סוף. “עזה כמוות אהבה”.
מכס ברוד.
