מאת פרנק פ. גיל, מבקר מוזיקה
(נכתב כנראה בסביבות 1955)
Frank P. Gill interviews Marc Lavry
בוא’נה, המרק לברי הזה, אחי, בחור מגניב לאללה! הוא בקטע אחר, אחי!
לברי, המלחין הרציני הבכיר בישראל, הגיע לנצח על הופעת הבכורה בדטרויט של יצירתו “עבודת הקודש” בבית הכנסת “בית אל” הערב.
עם זאת, הוא מגן בנחרצות על ה”ביט”.
“אני אוהב רוקנרול”, הוא אומר בחיוך מתנצל, “כי אני אוהב צעירים ואני אוהב מה שהם אוהבים. זו המוזיקה שלהם. הם נמשכים אליה כי הרגשות שלהם ראשיתיים”.
“אני גם אוהב גם קצב ראשיתי. כמוזיקאי, אני סבור שהוא מעניין. יום אחד, אני צופה שמלחין צעיר יכתוב סימפוניית רוקנרול, וכך יביא לסוף השיגעון, בדיוק כפי שעשה גרשווין כשכתב את “רפסודיה בכחול” והביא לסופו של הג’אז הישן, כשמסך בו רעיונות חדשים”.
אפילו המונוטוניות של הרוקנרול לא מטרידה את לברי.
“הריקודים של פעם היו גם מונוטוניים”, אמר. “מזורקות ופולקות, למשל, היו אותו הדבר לכל אורכן, ועם זאת אהבו אותן ורקדו עמן”.
הקצב מרתק את לברי, אשר מוצא בשירי העם והריקודים בישראל מעיין שופע.
“ילדי ישראל”, מסביר, מביעים עצמם במוזיקה של ארצנו. זו מוזיקה שמחה. עבורם אין מוזיקה של קינה. מוזיקה מהתפוצות ומהגטאות זרה להם. הם לא מקשרים את עצמם עם הדברים האלה”.
“אדרבא, חייהם הם חיים חדשים של שאיפות, עבודה קשה ועתיד מזהיר. המוזיקה שהם שרים ורוקדים גם היא מזהירה, אופטימית וקצבית”.
מלחינים אמריקניים, צרפתיים ורוסיים הם החביבים על הקהל בישראל. בישראל תרים בלהט אחר גרשווין, קופלנד, ברבר, מנוטי, דיאמונד, מיו, הונגר, ברטוק, סטרווינסקי, פרוקופייב ושוסטקוביץ’.
“מוזיקה גרמנית”, אמר לברי, “בייחוד הינדמית ושנברג, אינה מושכת כמעט. וזה אינו עניין פוליטי, אלא שהישראלים לא חשים קרבה למוזיקה הזו”.
הוא הזכיר אמריקנים שניגנו בישראל בהצלחה מרובה, כולל להקת “פורגי ובס”, מקהלתו של רוברט שאו (המתקרבת לפופולאריות של טוסקניני), מרתה גראהם וליונל המפטון.
לעתים קרובות מכנים את לברי ההיסטוריון של המוזיקה בישראל, מכיוון שתיאר רבים מהאירועים המרכזיים במדינה במוזיקה מקהלתית ותזמורתית . הוא הקדיש שנתיים לכתיבת “עבודת הקודש”, בהזמנת בית הכנסת בסן פרנסיסקו בשנת 1955; אותו בית הכנסת שהזמין בעבר יצירות דומות מארנסט בלוך ודריוס מיו.
לאחרונה הלחין אופרה, “תמר”, בניו יורק, במשך חמישה שבועות. “נשארתי תמיד בחדרי במלון, עד שנגמרה העבודה”, אמר. “הרופא שלי זעם, כי זה סיכן את בריאותי, אבל אני נהניתי מזה”, הוסיף בחיוך.
